אבריקוסוב כבר גילה בעזרתה את העל-מוליכות מסוג שני ואת מצב המערבולת (Vortex).  באורסיי, התיאוריה הובילה לגילוי השדה הקריטי החיצוני העליון, Hc3, והעניקה לנו הבנה אינטואיטיבית של אפקט הקרבה בין על-מוליכים ומתכות רגילות, עבודות שהקנו לקבוצת העל-מוליכות של אורסיי שם עולמי. המאמר של גינזבורג-לנדאו הכניס לחקר התופעה של מצב העל-מוליכות סקלת אורך חדשה, אורך הקוהרנטיות, ובעזרתה קידם את התחום צעד ענק קדימה. התפקיד הברור שמילא ויטלי גינזבורג בפיתוח התיאוריה הזו זכה לבסוף להכרה כאשר קיבל את פרס נובל, יחד עם אבריקוסוב ולגט.

ויטלי גינזבורג ב-2003, השנה בה הוא זכה לפרס נובל לפזיקה  (Photograph: Tatyana Makeyeva/AFP/Getty Images)

ויטלי גינזבורג הרים תרומה גדולה נוספת למדע העל-מוליכות, שנשכחה במידה רבה אבל עשויה כעת ליהנות מתחיה מחודשת ומרתקת - הוא קידם את הרעיון שעל-מוליכות בטמפרטורות גבוהות תתאפשר בעזרת מנגנונים שונים מאינטראקציית האלקטרון-פונון. יש לזכור שבאותם ימים, בשלהי שנות השישים, מרבית התיאורטיקנים המובילים גרסו שטמפרטורה גבוהה מ-30 מעלות קלווין היא בגדר תקוות שווא. ויטלי גינזבורג, האופטימיסט הנצחי, העלה את הרעיון שאולי אקסיטונים יוכלו לתווך באינטראקציית אלקטרון-אלקטרון. לתהליך כזה יש יתרון – סקלת האנרגיה שלו גבוהה הרבה יותר בהשוואה לפונונים, ולכן הוא עשוי להוביל לטמפרטורות קריטיות הרבה יותר גבוהות. מעניין לציין שלאחר שהרעיון נשכח, הוא "התגלה מחדש" על ידי תיאורטיקנים שעובדים על גרפן. הם חזו שבחומר זה המנגנון האקסיטוני יוכל ליצור על-מוליכים בטמפרטורת החדר. למרבה הצער, ויטלי כבר איננו עימנו, ואינו יכול להשתתף בהרפתקה חדשה זו.

אני בטוח שדה-ז'אן היה שמח לארח את ויטלי גינזבורג באורסיי, מכיוון שהמאמר היסודי שכתב עם לנדאו כבר הפך לאגדה ורעיונותיו החדשים על מנגנון אקסיטוני עוררו אצלנו עניין רב. אבל בשנות השישים הוא היה אחד האנשים שהסובייטים אסרו עליהם לצאת מגבולות המדינה. ראיתי אותו בחטף בשנת 1966 בכנס הטמפרטורות הנמוכות LT10 במוסקבה – אבל הייתי אז פיזיקאי צעיר מאד ולא ממש היתה לי הזדמנות לשוחח איתו. לימים נפגשנו בישראל ב-1993, בכנס הטמפרטורה הקריטית הגבוהה High T_c באילת. יוסי ישורון ואני ארגנו כנס זה, והזמנו את ויטלי לשאת את הנאום המרכזי, מכיוון שכבר הותר לו לנסוע. הוא נשא הרצאה יוצאת מן הכלל, והקהל התרגש מאד מהחוסן, חוש ההומור וההבנה העמוקה שלו בפיזיקה. יותר מוקדם יותר בשנת 1991, נערך מפגש בלתי נשכח בביתו של ז'וליין בוק בפריז. הוא הזמין את ויטלי ונינה גינזבורג וגם את פייר-ז'יל ואנני דה-ז'אן. פייר-ז'יל היה במצב רוח מרומם, מכיוון שהמפגש התקיים ממש לפני שהודיעו על זכייתו בפרס נובל. ויטלי נשא הרצאה מבריקה כהרגלו, וציין שהשאלה העיקרית בנוגע לקופרטים העל-מוליכים שגילו בדנורץ ומוילר היא האם קיימים זוגות בלתי מושלמים של אלקטרונים מעל הטמפרטורה הקריטית. גם הפעם הוא שאל את השאלה הנכונה לפני אחרים, וגם תקוותו שלו לזכות בפרס  נובל התגשמה לבסוף מאוחר יותר.

ויטלי ונינה היו זוג נהדר. ערב אחד, בביתנו בהרצליה, סיפר לנו ויטלי כיצד הציל את נינה ממאסר עולם. באותו ערב הבנו נינה ואני שנפגשנו כבר לפני שנים רבות – למעשה, היא זו שרשמה אותי לכנס ה-LT10, מכיוון שעזרה אז לוויטלי לארגן את הכנס! כולנו התמלאנו באופטימיות נפלאה – סוף סוף יכולנו להיפגש בחופשיות, העולם נראה יותר טוב משנראה במשך שנים רבות.

ויטלי היה יהודי חם וחבר נפלא של ישראל. באחד מביקוריו שאלתי אותו אם הוא חושב לעלות ארצה. הוא ענה שהוא כבר מבוגר מדי לשם כך. הוא היה אדם דגול, ששילב באישיותו זקיפות קומה וענווה כאחד.