הקדמה

להלן אטען שהעולם המשתקף אלינו ע"פ הפרשנות הקומפלמנטרית של תורת הקוואנטים אינו העולם הממשי, כפי שטוענים המחזיקים בפרשנות זו. העולם הקוואנטי הוא לפיכך עולם התופעות, כפי שבא לידי ביטוי בשכל האנושי, ותו לא. טענה זו ממחישה את ההפרדה שקאנט עשה בין עולם התופעות והדבר שלא תלוי בהכרתנו, הדבר "כשהוא לעצמו", ותומכת בקביעתו שעולם הידע המדעי שלנו נעול בתחום התופעות ולא יוכל לפרוץ מהן.

ויכוח זה כמובן אינו חדש וימיו כימי תורת הקוואנטים עצמה. שיאו אולי בוויכוח בין נילס בוהר לאיינשטיין. ישנן גם פרשנויות מצמצמות לתורה הקוואנטים, שמגבילות את מסקנותיה לתחום המדע השימושי ולא לקביעות בדבר טיבו של העולם. אנסה להאיר כאן את הטענה מכוון שונה, מכיוון הפילוסופיה של ברגסון. ספרו של ברגסון "ההתפתחות היוצרת" פורסם לפני הופעתה של תורת הקוואנטים, ונראה שטענותיו באות לידי גילום מובהק בהשלכות התורה, שמרביתן אינן מתקבלות על ההיגיון האנושי.

תורת ההכרה של ברגסון הוצגה לראשונה ב"מסה על נתוניה הבלתי אמצעיים של התודעה"(Essai sur les donnees immediates de la conscience,1889)., וב"חומר וזיכרון" (Matiere et Memoire (1896 בספרים אלה מפריד ברגסון בין הכרתנו המושגית את העולם החיצוני, לבין התודעה הפנימית. השכל מתבסס על כלי הניתוח והמיון. כלים אלו יוצרים בהכרח חלוקה של העולם החיצוני למושגים הניתנים לאבחנה זה מזה, השוואה זה לזה ומיון. השכל עוסק באופן טבעי במושאים סטאטיים, הנתונים במיקומים קבועים בחלל, ומדמה את השינוי, ולפיכך גם את הזמן, כעקיבה של המצבים הסטאטיים. תודעתנו הפנימית לעומת זאת מתנסה בתפיסה פנימית של השינוי, והזמן. הזמן התודעתי הוא זמן חווייתי, שאינו מורכב מרצף של מצבים סטאטיים (וארחיב על כך בהמשך). לזרם התודעה הפנימית קורא ברגסון אינטואיציה, ואליה מכוון ברגסון כמכשיר הכרחי לתפיסת המציאות, אך ביחד עם השכל. האינטואיציה כשלעצמה אינה משתמשת במושגים, בסמלים ובמטאפורות, ומבוססת על התחושה, ולכן לא תוכל לייצג את האמת כולה.

לאחרונה יש עניין גובר במשנתו של ברגסון, ובאספקט ההתפתחותי שלה. בכנס שנערך ע"י החברה הבריטית לפנומנולוגיה, באוקספורד, באפריל 2004, תחת הכותרת Bergson In Context , נסקרו היחסים בין הפילוסופיה של ברגסון והמדע בעשורים האחרונים. תפיסתו של ברגסון את הזמן נדונה גם בכנס השנתי האחרון של ISST (International Society of the Study of Time) , ובכנסים רבים אחרים. פרסומים רבים עוסקים בברגסון בשנים האחרונות: ב-1999 יצא ספרו של John Mullarkey: The New Bergson. בדצמבר 2000 יצא ספרו של לשק קולקובסקי על ברגסון. ב- 1996 יצא ספרה המקיף של Mary Ann Gillies: Henry Bergson and British Modernism. אזכורים של ברגסון מופיעים תכופות ב-Newsletters האחרונים של ה- American Philosophy Association (APA) והוא נדון לפחות ב-3 בפגישת עבודה של קבוצות APA מאז שנת 2000. אמירותיו של ברגסון לגבי ההתפתחות היוצרת יכולות לתת פרשנות שונה לתורת המורכבות, ליצירת סדר מתוך כאוס. לדעתי, ברגסון רלבנטי מאוד לתחומים רבים הנחקרים היום, ועיון מעמיק במשנתו יניב קשרים רבים נוספים.

אשליית המדע החלקיקי

ע"פ ברגסון, המדע המודרני, בדברו על זמן, מתייחס לנקודות זמן בלבד. לדוגמא, בחקר התנועה של גוף, השאלות שהמדע יעלה יהיו לגבי מצבו או מהירותו של הגוף בנקודות זמן מסוימות. אך כיצד הגוף עובר מנקודת זמן למשניה? בכך המדע אינו עוסק. המדע יקטין את המרחק בין נקודות הזמן עוד ועוד במטרה לחקור את מצב הגוף ביתר דיוק, אך לעולם יעסוק רק בנקודות, ובמצבו הקפוא של הגוף בנקודות אלו. המדע לא עוסק בעצם בשנוי, בהתהוות, אלא רק מצלם את המציאות בנקודות זמן ומנסה לנבא את המצב בנקודות זמן עתידיות. ברגסון מגדיר לפיכך את מושג המשך (durée) שמציין את הזרימה הבלתי ניתנת לפירוק של הזמן, את הזמן שחולף עם ההשתנות עצמה, שאינו ניתן למדידה. המדע לפיכך מתבונן במציאות כבתמונות בדידות של סרט קולנוע, וע"י הרצת הסרט במהירות הוא מנסה לדמות את המציאות. אך לטענת ברגסון זוהי אשליה. (כשם שהקולנוע הוא אשליה). אשליה זו מתנפצת לדעתי עם עלייתה של תורת הקוואנטים כפי שציינתי לעיל.

איינשטיין גילה ב- 1905 שלאור יש התנהגות חלקיקית, ("קוואנטים" - השם הניתן לחלקיקי האנרגיה) - ועל כך קיבל את פרס הנובל. דה-ברויי הציע ב-1924 שהחלקיקים נוהגים כגלים, ושקוואנט האנרגיה שלהם מתאים לאורך הגל, חיזוי שהתאמת ב-1927. דואליות זו, לפיה הגליות והחלקיקיות קיימות זו בצד זו הביאה לניסוי המפורסם, "ניסוי הסדקים". בניסוי שולחים אלקטרון בודד דרך לוח מחורץ, פעם בסדק אחד ופעם בשני סדקים. מאחורי הלוח ניצב מסך הקולט את פגיעת האלקטרון. כאשר רק סדק אחד נפתח, האלקטרון עובר בו ונצפות פגיעות נקודתיות. כאשר שני הסדקים פתוחים, היינו מצפים שחלק מהאלקטרונים יעברו בסדק אחד וחלד בשני, שישתקפו בשני ריכוזי פגיעות על המסך האחורי. לעומת זאת נוצרת תמונת התאבכות, האופיינית לשני גלים שעברו דרך שני הסדקים (וזאת למרות שבכל פעם נורה רק אלקטרון בודד לעבר הלוח!). המציאות הניסויית מכתיבה אפוא את מהותו של הפוטון. הפוטון הוא גם גל וגם חלקיק, והצפייה בו משנה את מהותו. זהו עקרון ה"קומפלמנטריות" כפי שנוסח ע"י בוהר.

נחזור לברגסון. על מנת לתפוס את המציאות בנקודות הזמן הבדידות, שם השכל יכול להתבונן בהם בנחת, החומר גם הוא צריך לעבור ממצב למצב. רק במצב כלשהו של חומר תוכל להתגלם המציאות בפני חושינו. העולם נגלה לנו בראשונה כרצף של איכויות, של שינוי ותנועה. אנו תוחמים את התנועה בגופים כדי לתפוס את צורתם בנקודות זמן מסוימות. הצורה היא הקפאה מלאכותית של השינוי המתמיד. ולכן, השאלות על מיקום החלקיקים ומהירותם בנקודות ספציפיות הן השאלות הלא נכונות. הן מניחות שהחלקיק נמצא בנקודה מסוימת, וזו שורש הטעות. אני רוצה לפיכך לציין מונח חדש - חלקיקים חסרי מיקום (חח"מים). ההנחה שלחלקיק יש מיקום, בנקודת זמן מסוימת, פשוט איננה נכונה. ברגסון מצליח, באמצעות טענה זו, להראות גם את הכשל בפרדוקסים של זנון. הצגת הפרדוקס, לפיו אכילס לא יכול להשיג את הצב כיון שכל פעם שיגיע לנקודה בה הצב היה, הצב כבר יתקדם הלאה - היא מקור הבעיה. הגוף לא יכול להימצא בנקודה כלשהי, ואכילס לא נמצא בנקודה מסוימת כלשהי בדרכו להשיג את הצב. הימצאות בנקודה משמעה מנוחה, ואין הוא נח. אכילס מצליח להשיג את הצב כי אי אפשר לחלק את התנועה, כי התנועה והזמן הם רצף, ולכן אי אפשר להפעיל את פרדוקס זנון על אכילס, ולא את הפרדוקסים של תורת הקוואנטים.

ואם החח"מים הם תיאור אמיתי יותר של המציאות, ברצוני להציע את השקילות חח"מים = גלים. חלקיק שאין לו תכונות הקשורות למיקום נקודתי, אך יש לו מהירות, הוא בעצם גל. שקילות זו תיתן מענה הגיוני לדיכוטומיה שנותרת לאחר פרשנות הקומפלמנטרית (במתכונתה הראשונה, ולא האקטואליסטית - שתוצג בהמשך). שרדינגר סבר כבר מלכתחילה שהחלקיק הוא גל, ושכל החומר במהותו גלי, ושהחלקיקיות היא רק תופעה. אך רק ביטול תכונת המיקום של החלקיק מאפשרת גישור בין הפן החלקיקי והגלי של החומר.

 


הנרי ברגסון.

ההכרה הברגסוניאנית כאלטרנטיבה

הייזנברג ניסח ב-1927 את עקרון אי הוודאות, לאחר שהבין שלא ניתן למדוד בדיוק (מעבר לקבוע מסוים) גם את מהירותו וגם את מיקומו של חלקיק. הפרשנות הטבעית לעקרון זה הנה שאין הדבר אומר שאין לחלקיק גדלים מדויקים, אלא שאנו לא נוכל לדעת אותם. פרשנות זאת (של הייזנברג עצמו בהתחלה) לא נתקבלה באהדה ע"י הזרם המרכזי בתורת הקוואנטים, שלא אבה לחשוב שהתורה לא נותנת תיאור שלם ומקיף של המציאות עצמה. הפרשנות שניתנה לעקרון בסופו של דבר הייתה לפיכך "אקטואליסטית" (ע"פ בכלר), פרשנות שטענה שהמצבים של טרום מדידה לא היו קיימים כלל, מאחר והמדידה היא זו שיוצרת בכלל את המקום או את המהירות הנמדדים. מצבים אלו הם לפיכך פוטנציאליים, ללא כל ממשות. זו הייתה גם תשובתו של בוהר לטיעון ה-EPR של איינשטיין, פודולסקי ורוזן, שטענו (ב- 1935) שלפי עקרונות הקוואנטים, תכונות יכולות לעבור בעצם מחלקיק נמדד לחלקיק מרוחק ממנו, אך זהה לו (אם נוצרו זהים), בו בזמן. ותשובתו של בוהר הייתה שלחלקיק המרוחק פשוט אין תכונות כאלו כי אין שם כל מדידה. ב- 1937 בוהר אומר: "כל המצב בפיסיקה האטומית מרוקן ממשמעות כלשהי תכונות עצמיות כאלה (מקום ומהירות) ומציגן כאידיאליזציות שהפיסיקה הקלאסית ייחסה לעצם. "כלומר, אין משמעות לתכונות הללו לפני המדידה, כתכונותיו של העצם, ורק המדידה מייצרת תכונות אלו".

אמירתו זו של בוהר יכולה הייתה להילקח מספרו של ברגסון. אך ברגסון לעומת זאת מנסה לומר דברים על הממשות כשלעצמה. בניגוד לבוהר הוא אינו טוען שמה שאיננו יודעים פשוט לא קיים, אלא אומר שאנו זקוקים לסוג אחר של הכרה כדי לחוש את השינוי והיצירה בהתהוותם, במקום בנקודות הקצה. המציאות היא לפיכך מציאות של משך, שטף ושינוי, ולחלקיקים הקיימים בה, אם קיימים, אין מיקום נקודתי ומצב מסוים בנקודת זמן מסוימת. ההכרה מן הסוג האחר הנחוצה לנו היא האינטואיציה שברגסון מתאר. ברגסון ממשיל את האינטואיציה לכושרו של הסופר להפוך את חומרי הגלם והרעיונות שאסף לסיפור טוב. חומרי הגלם שהמדע מספק, וניתוחם ומיונם ע"י השכל הם שלבים הכרחיים בהבנתנו את העולם. אך רק האינטואיציה, שאינה מושגית במהותה, תאפשר לנו לתפוס את השינוי והמשך, שהם מאפייניה האמיתיים של הממשות.

ג'ון ויילר, מהבולטים שבמדעני תורת הקוואנטים, המשיך עם הפרשנות האקטואליסטית והראה שהיא מובילה בעצם לאבסורד. אם נכון הוא שלפני המדידה אין משמעות לתכונות, הרי שההחלטה של הצופה בזמן המדידה משפיעה למעשה על אופיו של החלקיק לפני המדידה, ולפיכך העתיד משפיע על העבר. אבסורד זה מדגיש את המשבר אליו נקלעה הפרשנות המקובלת לתורת הקוואנטים, ואולי את הצורך בראייה שונה של המציאות, באימוץ הכרה מסוג שונה.

עקרון הצופה המשפיע על המציאות מהותי בתורת הקוואנטים. מצבם של החלקיקים במרחב מתואר ע"י פונקצית גל (Quantum Wave Function). מצב אפשרי בתורת הקוואנטים הוא מצב בו אלקטרון יכול להיות בשני מקומות בבת אחת (קופסאות אטומות שאין מעבר ביניהם), בהסתברויות מסוימות. אך כשנרצה לצפות בו הוא ימצא רק באחת מן הקופסאות כמובן. באותו הרגע "קורסת" (Quantum Collapse) פונקצית הגל אל המצב שהסתברותו = 1. שרדינגר יצר ניסוי מחשבתי שממחיש את הקושי באינטרפרטציה הקוואנטית, במיוחד כאשר התופעות בעולם המיקרו משיקות לעולם המאקרו. נתאר לעצמנו מעבדה סגורה המכילה אטום רדיואקטיבי, מונה גייגר (גלאי קרינה), מבחנת ציאניד, מתקן המסוגל לקבל חיווי מגלאי הקרינה, לנפץ את המבחנה ולשחרר את הרעל, וחתול. בתורת הקוואנטים התפרקותו של האטום הרדיואקטיבי היא מאורע אקראי, ופונקצית הגל מאפשרת רק לקבוע את הסיכוי שהאטום יתפרק בפרק זמן נתון. נניח שעבור האטום הספציפי יש סיכוי של 50% להתפרקות תוך שעה. ע"פ משוואת שרדינגר, בתום השעה החתול מצוי במצב של "גם חי וגם מת" בעת ובעונה אחת. כשנרצה לצפות בו תקרוס הפונקציה אל חייו או מותו של החתול.

פונקצית הקריסה היא עדות נוספת לנזק שהתפיסה החלקיקית מביאה. החלקיק שיצרנו עובר ממצב הסתברותי למצב מוחשי לנו כהרף עין. למעשה השינוי מתרחש בו בזמן, מכיוון שתודעתנו פוגשת בחלקיק בנקודת זמן מסוימת. כיצד לפיכך קורה שינוי כזה באינטרוול של אפס זמן?

זו למעשה הנקודה בה מצויה היום הפרשנות המקובלת לתורת הקוואנטים, נקודה שהובילה ליצירת תיאוריות כתורת העולמות המרובים. ע"פ תיאוריה זו, הקריסה איננה מתרחשת, ובמקום זאת מתרחש פיצול היקום ליקומים שונים, כשבכל יקום מתקיימת אחת מהאפשרויות. יקום אחד יכיל את החתול החי, והשני את החתול המת. זהו פתרון מתמטי אלגנטי, אך קשה ביותר לעיכול. תורת ההכרה הברגסוניאנית מציעה אפוא פתח לראיה אלטרנטיבית לתפיסת המציאות החלקיקית, ראיה שעשויה לשחרר אותנו מההשלכות המעיקות הנגזרות מהפרשנויות הקיימות לתורת הקוואנטים.

ההתפתחות היוצרת ותורת המורכבות

ברגסון אינו מתייחס למדע בלבד אלא עושה זאת במסגרת התייחסותו לתבונה האנושית בכלל. הפילוסופיה המערבית הרציונאלית תופסת את המציאות דרך מושגים, ומושגים הנם חיתוך והקפאה של המציאות. היצירה, שהיא לדעת ברגסון החלק המעניין והחשוב של חיינו, הנה מחוץ לתחום התבונה. הפילוסופיה צריכה לעסוק בהתפתחות היוצרת, במעבר בין המושגים, ולא במושגים עצמם ובעולם הסטטי שהם מייצגים. אנו, בתרבות המערבית (להבדיל אולי מתרבויות המזרח), איננו יודעים כיצד לתפוס את המשך, וכיצד לראות את המציאות דרך המשך. את ההמשך יש לתפוס במישרין, ולא דרך עולם המושגים שלנו. יש לתפוס אותו כהתהוות, כיצירה, ולא כחלוקה לנקודות. המשך הוא הזמן האמיתי, הזמן "כשהוא לעצמו" אם להשתמש במינוח הקאנטיאני. דרך תפיסת המשך נוכל לחבוק את ההוויה האמיתית, את השינוי והיצירה.

האינטואיציה מסוגלת להוציא לפועל את הדחף הראשוני של החיים ולתרגמו לכוח יוצר (הינף חיובי - élan vital), והאבולוציה היא תוצאה של דחף חיים זה. אין כאן תפיסה טלאולוגית המניחה תכלית קבועה מראש. יש כאן ראיה של כוליות הטבע ככוח היוצר צורות חדשות ומבנים מאורגנים שלא היו צפויים מראש. צורות אלו מסתגלות לתנאים החדשים ושומרות על כוח התפתחותן, עד לשינוי הבא. ראיה זו של ברגסון מרשימה במיוחד לנוכח התפתחות תורת המערכות המורכבות בעשורים האחרונים (בד בבד עם התפתחות המחשב), המבוססת על העיקרון של יצירת סדר מתוך מערכות כאוטיות לכאורה (ראה ספרו של איליה פריגוג'ין 1984, , Order Out Of Chaos). כיום ישנם תחומים רבים כ- Artificial Life, Complex Adaptive Systems, Cooperative Agents, הבודקים התנהגות של מערכות מרובות פריטים הבאים באינטראקציה ע"פ מספר חוקים אלמנטאריים. המטרה היא לדמות את יצירת הסדר מתוך חוקים פשוטים אלו, ואולי להתקרב להבנת תהליך יצירת החיים (או לכל הפחות להבנת עקרונות הפעולה של שביל הנמלים).

לדעת ברגסון, היקום נע בין התכווצות אל החומר הדומם, והתפשטות שנובעת מכוח החיים (ואת זאת הוא אמר בסוף המאה הקודמת, הרבה לפני תיאוריית המפץ הגדול): "ביקום עצמו יש להבחין, כפי שאומר להלן, שתי תנועות מנוגדות, האחת של 'ירידה' והאחרת של 'נסיקה'. הראשונה אינה אלא מגילה מוכנה ומוגמרת. מבחינה עקרונית, יכולה הייתה להתבצע כמעט כהרף עין, כמו שיקרה לקפיץ מתפוגג. אבל השנייה, המקבילה ליגיעה פנימית של הבשלה או של יצירה, נמשכת והולכת על-פי עצם מהותה, וגם כופה את המקצב שלה על הראשונה, שהיא בלתי נפרדת ממנה." (ההתפתחות היוצרת, עמ' 28).

מקורות

1. אנרי ברגסון, ההתפתחות היוצרת, 1907. הוצאת י"ל מאגנס, האונ. העברית, 1974.

2. אנרי ברגסון, מסה על הנתונים הבלתי אמצעיים של התודעה, הוצאת י"ל מאגנס, , האונ. העברית, 1977.

3. זאב בכלר, שלוש מהפכות קופרניקניות, 1999. הוצאת אונ. חיפה/זמורה-ביתן.