בשנת 1998 הוצג בתאטרון הלאומי האנגלי מחזה בשם "קופנהגן", אשר עסק בפגישה טעונה שהתקיימה בין נילס בוהר וורנר הייזנברג בשנת 1941 בקופנהגן הכבושה ע"י גרמניה נאצית. פגישה זו התרחשה במציאות, אך אין יודעים מה בדיוק קרה שם, רק שבכך תם הקשר בין השניים. המחזה מאת מייקל פריין הוצג באולם הקטן של התאטרון הלאומי, המיועד לתאטרון ניסיוני, אך הצליח כל כך עד כי תוך זמן קצר ההצגה עברה לאולם התאטרון ב-West End, במרכז התאטרון המסחרי של לונדון.

באפריל 2000 הועלתה ההצגה בניו יורק וזכתה בפרס השנתי (Tony) עבור מחזה הטוב ביותר. מאז היא מוצגת בארצות רבות ובשפות שונות. היא הוצגה גם בתאטרון הקאמרי בתל אביב וזכתה לביקורות נלהבות. הצלחתו יוצאת דופן של המחזה הציתה עניין במחזות העוסקים במדע, וכן באירוע ההיסטורי הקשור בהצגה, באותו מפגש מסתורי בין שני המדענים, ובתרומתו של הייזנברג לפיתוח הפצצה האטומית בגרמניה. מחזות רבים נכתבו לאחר מכן סביב נושא המדע ומדענים ,וכן גם מאמרים וכתבות. כתב העת Interdisciplinary Science Review הקדיש כרך שלם לנושא של מדע ותאטרון בספטמבר 2002, נערכו כנסים וסימפוזיונים סביב הנושא של מדע ותאטרון בכלל, ו"קופנהגן" בפרט.

מחזות העוסקים בנושאי מדע נכתבו גם לפני "קופנהגן". מחזאים כותבים על פעילות אנושית והמדע הוא חלק מזה. אך התעוררות הנושא מובילה לבחינת היכולת של התאטרון לגשר על הפער בין עולם המדע והציבור הרחב, מי שאינו עוסק במדע. פער זה גבר מתחילת המאה ה-20 כאשר המדע התפתח לתחומים שהם לחלוטין אינם נגישים לאדם ברחוב. רוב בני האדם מסוגלים ליהנות ברמה מסוימת מיצירות תרבות, אך הנאתם ממדע מוגבלת להנאה מהפיתוחים הטכנולוגיים שהוא מספק, והיא מעורבת בחשדנות וברתיעה. מאידך מדענים רבים מזלזלים במדעים ה"רכים", ולחלוטין אינם מודעים לעבודת הפרך השיטתית הכרוכה ביצירת אמנות. האם אכן קיים פער כה גדול בין המדען והאמן שאינו מאפשר הבנה ביניהם? האם התיאטרון,שהוא הקומוניקטיבי מבין האומנויות, מסוגל לגשר על הפער?

ניסיתי לבחון כמה מחזות מדע לאור השאלה הזאת, ומצאתי שניתן לסווג אותם לשלוש קטגוריות נפרדות. במאמר זה אתייחס למספר מחזות נבחרים לאור הקטגוריות האלה ולאור השאיפות של המחזאים. כמו כן אבדוק באלו אמצעים המחזאים מנסים להעביר אינפורמאציה מדעית לקהל, ובאיזו יעילות הם מקרבים את הקהל למדע.

מחזות מדע על סוגיהם

ניתן לסווג מחזות מדע לשלושה סוגים. הגבולות ביניהם אינם נוקשים כמובן. בהרבה מחזות נמצאים אלמנטים של יותר מסוג אחד ואף של כל השלושה, אך לרוב אחת מהם הוא הדומיננטי. ניתוח לאור הסיווג הנ"ל מביא לתובנות חדשות. לסוג הראשון שייכים המחזות העוסקים ביחס בין מדע לחברה: בתועלת ובנזק שהמדע מסוגל לגרום, וביחס החברה למדע. פיתוח פצצת האטום הניבה מחזות רבים מסוג זה. לאחרונה, היתרונות של פיתוחים טכנולוגיים וכן הדרמה של טיסות בחלל מיתנו במקצת את היחס השלילי, ומחזות שנכתבו לאחרונה אינם מתייחסים למדע באותה חשדנות. אך מחזות אלה אינם מטפלים במדע עצמו אלא בהשלכותיו החברתיות. על פי רוב הם עוסקים בנושא האדם והחברה. זהו, כמובן, הנושא המרכזי לרוב בכל מחזה שאי-פעם נכתב, אבל קיימים מחזות מהסוג הזה שמעבירים הבנה כלשהי של מדע ומדענים, בנוסף לדרמה של הסיפור.

סוג שני של מחזות מנסה לקרב את הקהל למדע על ידי הצגת המדענים כבני אדם, בעלי תכונות אופי מקסימים או מיוחדים, עם בעיות אישיות, וכדומה. הרעיון הוא, ככל הנראה, לגרום לקהל להזדהות עם המדען כבן אדם, ובכך לגרום למדע עצמו להיות פחות מרוחק ומאיים. שיטה זו מנצלת את החומר הבסיסי של אמנות התיאטרון, שכן עיקר פעולתה של הצגת תיאטרון היא לקרב נפשות, לגרום להבנה ולהזדהות עם הדמות שעל הבמה. לכן, ייתכן שמחזות מסוג זה יצליחו יותר מהסוג הראשון לגשר על הפער בין הקהל הרחב למדע.

מחזות מהסוג השלישי הם נדירים יותר. מחזות אלה משלבים את המדע לתוך המארג הדרמתי ותיאטרוני של ההצגה. המדע הוא לא רק הנושא אלא תורם למבנה הסיפורי והפיזי של ההתרחשויות על הבמה. "קופנהגן" מהווה דוגמה נפלאה של הסוג הזה. הרעיונות המדעיים אכן מוסברים בטקסט, אך בנוסף לזה משתקפים גם במבנה של הסיפור, בהתנהגותן של הדמויות, ובאמצעים ויזואליים כגון תפאורה, תאורה ותנועה. סוג זה של מחזה דורש מהמחזאי הבנה עמוקה של הרעיון המדעי, בניגוד לקטגוריות האחרות אשר מאפשרים לו לצטט אינפורמציה מדעית מבלי להעבירו דרך פריזמת היצירתיות האישית שלו.

נותר לבדוק אילו משלושת הסוגים אפקטיבי ביותר בגישור על הפער בין המדע והקהל הרחב. לגישור הזה שלשה היבטים . אחד הוא לימוד גרידא: באילו שיטות מעביר המחזאי אינפורמציה מדעית לקהל? היבט נוסף הוא גרימת עניין ואמפתיה בקהל כלפי מדע, או במלים פשוטות יותר, האם המחזה גורם להם לחוש קצת פחות מנותקים מהמדע? היבט שלישי הוא השימוש במדע על מנת ליצור תיאטרון טוב. השאלה היא לא רק האם התיאטרון עזר בהבנת המדע, אלא האם המדע נתן השראה ליצירת תיאטרון טוב יותר?

המדע והחברה

מחזה חשוב בקטגוריה זו הוא "חיי גליליאו" מאת ברטולט ברכט. המחזה תורגם לעברית והוצג בארץ פעמים רבות בתיאטראות הגדולים ובבתי ספר. המחזה נכתב בין 1937-1939 והוצג לראשונה ב-1947 בארה"ב, בתרגום מגרמנית של ברכט עצמו ושל השחקן הראשי צ'רלס לוטון. המחזה הוצג בגרמניה רק ב-1955 , אותה שנה בה נחקר ברכט בארה"ב על ידי הועדה לפעולות אנטי-אמריקאיות בחשד שהוא קומוניסט. ניתן לדמיין היטב את השפעת האירועים הסוערים בעולם על קבלת ההצגה: קודם מלחמת העולם השנייה ופצצת האטום, ולאחר מכן המלחמה הקרה ורדיפת הקומוניסטים בארצות הברית, אירועים המדגישים את היחס הבעייתי בין האדם לחברה. ברכט מעמיד את המדען בחיפושיו אחר האמת בניגוד לחברה אשר צרכיה שונים, אבל הוא גם משתמש בדמות המדען כסמל כללי יותר - היחיד המונע על ידי האמת הפרטית שלו. באופן זה, המדע מהווה מטפורה המאפשרת לקהל הצופים שאינם מדענים להזדהות עם הדמות הראשית ולהעמיד עצמם במקומו כיחידים עם חלומות ומטרות אישיים, המנוגדים אולי לאילו של החברה בה הם חיים.

המחזה עוסק בגליליאו אשר מצדד בתפישת העולם של קופרניקוס, למורת רוחם של אנשי הדת, אשר שלטו אז בעולם. החברה הסובבת את גליליאו היא רב גונית ועשירה, נציגיה מופיעים לא כרשעים קצרי ראייה, אלא כבעלי מניעים שהקהל לומד להבין. גם בין אנשי הדת והשלטון נמצאים כאלה העוסקים במדע. איכות המחזה היא באמינות, גיוון ועושר של הדמויות שבו, בנוסף לעניין האינטלקטואלי והחברתי של הסיפור.

ברכט לא התעניין לעומק בהיבט המדעי של הסיפור ולא חקר אותו לעומק, לפני שכתב את המחזה. הוא התמקד באופיו ואישיותו של המדען ושל החברה הסובבת אותו. הוא ניסה לבנות דמות של המדען כדמות תלת-ממדית, בעלת מניעים ורגשות חזקים ומוחשיים. המחזה נכתב בדנמרק ובהקדמה למחזה ברכט מודה לעוזריו של נילס בוהר, אשר הסבירו לו את תפישת הקוסמולוגיה הפטולמאית . הסבר כזה אכן מופיע במדויק בסצינה הרביעית, כניגוד לרעיונותיו החדשניים של גליליאו. כמו כן, כותב ברכט בהקדמה, שכוונתו בכתיבת המחזה הייתה לצייר תמונה של פתיחת עידן חדש, כאשר הוא חשב להקביל את העידן החדש של קוסמולוגיית גלילאו לתקופה שבה הוא עצמו חי. הוא ממשיך ומעיר בהקדמה שהירושימה והפצצה האטומית האירו באור שונה וחד יותר את הקונפליקט שבין גלילאו לבין המימסד. כלומר, ברכט למעשה אינו כותב על מדע, אלא על השפעתו של המדע על בני אדם, על המדען עצמו ועל החברה. השפה שלו יפה ועשירה והוא מצליח להעביר את התרגשותו של גלילאו מהתגליות שלו. אך זו איננה ההתרגשות הקשורה למדע עצמו, אלא יותר התרגשות הנובעת מתחושת בואו של עידן חדש, של שינוי ומרד נגד התפישות הקודמות, נגד "הנסיכים והכמרים".

בסצינה השלישית גלילאו וחברו מגיעים לתגלית לעיני הקהל, כאשר הם רואים שה"כוכבים" הקטנים ליד צדק נעים ואינם עומדים במקום. הקהל מבחין בהתרגשותו ורגע זה אמור להבהיר את תחושת התגלית. אך ברכט מעביר מיד את הנושא למשמעות החברתית של התגלית. גלילאו וחברו עוברים לשוחח על השלכותיה של התגלית על האנושות. נראה לי לא סביר שמדען אמיתי אשר מקיים תצפית בעלת השלכות מדעיות מהפכניות מיד ינטוש את הבעיה על מנת לדון בפסיכולוגיה של החברה! אך בזה עניינו האמיתי של המחזאי וזהו הנושא האמיתי של ההצגה. יש כאן הנחה סמויה שהמדע עצמו אינו מעניין אלא רק ההשלכות שלו, כך שלמעשה הגיבורים עצמם מתנהגים בדיוק כמו הפוליטיקאים אותם הם מבקרים, שמתעניינים רק בתועלת הכלכלית ופוליטית של המחקר.

יחד עם זאת ברכט מצליח להעביר רעיונות מדעיים באופן יעיל מבחינה בימתית, על ידי כך שהגיבור מסביר רעיונותיו למישהו אחר, לעיתים בצירוף הדגמה ויזואלית. גליליאו מראה לנער מדוע הוא אינו מרגיש הפוך למרות שכדור הארץ מסתובב, על ידי נעיצת קיסם בתוך תפוח. התפוח מסתובב אך בכל רגע תחתית הקיסם נוגע בו וראש הקיסם מרוחק ממנו. לאחר מכן, בסצינה תשע, אנו למדים עקרונות של נסיין טוב, כשגלילאו מסביר לעוזרו שכאשר ימצאו את אשר הם מחפשים, אזי יתייחסו אליו בחשדנות כפולה ומכופלת, ויתחילו בתצפיות, תוך התאמצות בכל כוחם להוכיח שכדור הארץ אינו זז כלל.

דוגמה נוספת ויפה להעברת אינפורמציה מדעית היא באותה סצינה כאשר נאמר לנו שאריסטו טוען שברזל לא יצוף במים משום שהוא כבד ממים. אז רואה הקהל את גליליאו מניח מחט ברזל על פני דף נייר - נדמיין את קהל הצופים המתחילים לחייך, יודעים מה יקרה עכשיו - וכמובן כאשר הנייר מונח במים הוא צף למרות משקל המחט. גליליאו ועוזרו צוחקים וצוהלים, וכך גם הקהל באולם.

ברכט מקרב את המדע לקהל בכך שהוא מקשר אותו לאיש הפשוט. הוא מגחך בפילוסופים אשר אינם מעוניינים בעובדות. גלילאו שוב ושוב משבח את בעלי המלאכה וחושב שהם ורק הם מסוגלים להבין ולקבל רעיונות חדשים. השקפה אנטי-אינטלקטואלית ואנטי-אליטיסטית זו מאפיינת את תקופתו של ברכט עצמו. זהו כנראה ניסיון מצידו של המחזאי לגרום לקהל להרגיש שהמדע הוא בצד שלהם, שייך לאדם הפשוט והישר ולא לממסד של האריסטוקרטים, האינטלקטואלים, הרשויות והפרופסורים.

לסיכום, מחזה זה עוסק במדען וביחסו למדע אך אינו עוסק במדע עצמו ואינו משלב אותו בצורה אורגנית בתוך הדרמה. רעיונות מדעיים מועברים בצורה אפקטיבית אך למעשה תפקיד המדען מהווה רק מטפורה לתפקיד היחיד בחברה. גדולתו של המחזה, והוא אכן מחזה גדול, נובע מהשימוש במקרה מפורט ומסוים כמטפורה לאמירה כללית יותר. המחזה אכן מאדיר את המדע ומציג אותו כדבר נפלא והרואי. אך הוא למעשה עוסק בגיבור, בקונפליקט הדרמתי והחברתי, ולא במדע עצמו.

מחזה נוסף בקטגוריה זו הוא "הפיסיקאים" של פרידריך דירנמט. המחזה נכתב בשנת 1961 בזמן המלחמה הקרה כאשר אימת השואה הגרעינית איימה מכל עבר. המחזה מתרחש בבית חולים לחולי נפש בה מאושפזים שלשה חולים אשר חושבים עצמם לפיזיקאים דגולים, ואשר רוצחים את האחיות המטפלות בהם. למעשה אף אחד מהם אינו חולה רוח באמת. שניים מהחולים אשר מצהירים עצמם ניוטון ואיינשטיין, הם אכן פיזיקאים, אך למעשה גם מרגלים, אשר נשלחו לרגל אחר החולה השלישי. החולה השלישי הוא מוביוס, והוא התחזה לחולה רוח ונמלט למוסד לאחר שגילה עקרונות יסוד אשר יוכלו להביא קץ לאנושות.

נושא המחזה הוא האחריות המוסרית של המדען כלפי החברה. המחזה הוא טוב והתשובה אינה חד משמעית. המדענים עצמם מתלבטים אם חשוב יותר להתקדם במחקר שלהם או שחובה לדאוג לתוצאותיו. המחזאי אינו משתדל להעביר לקהל רעיונות מדעיים וכנראה לחלוטין לא התעסק בהם בעצמו. הפיזיקה במחזה היא ג'יבריש מתוחכם והקשר שלו לבעיות אמיתיות לעיתים משעשע, לדוגמא "תורת האקוויוולנטים" או "התורה המאוחדת של החלקיקים האלמנטריים". בצורתו התיאטרונית המחזה הוא סאטירה קומית סטנדרטית. הוא מצליח להעביר את הרעיונות על היחס בין מדע לחברה. המחזאי משיג את מטרתו, אך בניגוד לברכט, הוא אינו מגיע מעבר לזה.

מדענים כבני אדם

רוב מחזות המדע שנכתבו בשנים האחרונות נופלים לתוך קטגוריה זו, אולי מכיוון שבני אדם הם הנושא הטבעי ביותר למחזות, או אולי מפני שמחזאים מרגישים שהם בקיעים הרבה יותר בבני אדם מאשר במדע! דוגמה קיצונית לקטגוריה זו היא QED. זהו מחזה לשחקן יחיד (פרט לסצינה קצרה עם שחקנית ) מאת פיטר פארנל, אשר עלה לבמה בניו יורק באפריל 2002. הקהל מבלה שעתיים עם ריצ'רד פיינמן בזמן שהוא מכין הרצאה. הוא רוקד סביב המשרד שלו, מדבר על מדע ועל עצמו, ומקסים את הקהל בסגנון הפיינמני המוכר. אופייה הבלתי-אמצעי והמקסים של הדמות בוודאי הצליח לקרב את הקהל למדע. כמו כן, המחזאי מסביר רעיונות מדעיים בסגנון ובמלים של פיינמן עצמו, ובאופן זה מצליח להעביר רעיונות של אלקטרודינמיקה קוואנטית בבירור ובפשטות כזאת עד כי הקהל לא יכול שלא להבין. ספק עם היצירה התיאטרונית הרוויחה מהשימוש במדע במחזה זה, שמבחינה צורנית הוא בסך הכל מונודרמה שגרתית. אך אין ספק שהקהל הרוויח ממנו.

מחזות רבים בקטגוריה זו הצליחו ועדיין מצליחים בתיאטרון של היום. דוגמה נוספת היא "ההוכחה" אשר הוצג גם בתיאטרון באר שבע לפני שנתיים. מחזה זה עוסק במתמטיקאי מזדקן אשר יצא מדעתו, ובבתו המבריקה אשר נטשה את הלימודים על מנת לטפל בו. "ההוכחה", שבכותרת היא מתמטית והבעיה במחזה היא למי ההצלחה בהוכחה, לאב או לבת. מדען שצפה בהצגה הביע ספק רב אם סטודנטית מתחילה תצליח לפתור בעיה סבוכה בתורת המספרים, אך לקהל זה לא הפריע. המחזה כתוב היטב, ויש בו רומנטיקה וחום. מבקרים קידמו אותו בברכה כחלק מהגל של מחזות מדע, אך למעשה למדע אין כאן תפקיד משמעותי. שמות של מתמטיקאים ונושאים מתמטיים מוזכרים, אך הקהל אינו לומד שום דבר חדש וזה למעשה מחזה קונבנציונלי, ריאליסטי ונוגע ללב. כנראה שזה חיובי להראות מתמטיקאים כבני אדם רגילים ומעניינים, וייתכן שזה יפיג חלק מהחשדנות כלפי תחום זה של המדע.

נזכיר בקצרה עוד כמה מחזות מתוך רבים. כעת מוצג בניו יורק מחזה בשם "קדחת המיתרים" (STRING FEVER), בו הגיבורה היא כנרית המתאהבת בפיזיקאי העוסק בתורת המיתרים. הגיבורה היא בת 40 והנושא העיקרי של המחזה הוא אמהות חד-הורית . הטיפול במדע כאן הוא שטחי ביותר אך בכל זאת נחשף הקהל למושגים ומונחים חדשים בתחום המדע.

דוגמה שלילית למחזות מדע הוא מחזה בשם "הגאון" (THE GENIUS) מאת המחזאי האנגלי הוארד ברנטון, אשר הוצג לראשונה בלונדון בשנת 1983. מחזה זה מתיימר לעסוק בדילמה המוסרית של מדע מול חברה, והגיבורים מגלים משוואה הרת גורל עבור האנושות. אך האינפורמציה המדעית במחזה זניחה עד מגוחכת, והמדען עצמו מוצג כדמות רומנטית ומרוחקת משאר בני האדם.. הוא ואהובתו, אשר אף היא גאון מתמטי, נושאים נאומים באנאליים וסטריאוטיפיים על הצורך ביצירה, אך אין התייחסות ספציפית לחיפוש המדעי. הם יכלו באותו אופן להיות משוררים או ציירים. מחזה זה אינו מקרב את הקהל למדע אלא דווקא מגדיל את הפער על ידי הצגת העיסוק המדעי כמתאים אך ורק לגאונים, מעין דמויות על-אנושיות, רומנטיות ומרוחקות מבני אדם פשוטים כמונו. בנוסף לכך, אין כאן כל הבנה או התייחסות לעיסוק המדעי כשלעצמו. האמפתיה שהמחזה מעורר כלפי גיבוריו היא שטחית ותמונה זו של גאונים גורמת כנראה נזק ולא תועלת, שכן אין לה כל קשר למציאות או למדע.

המחזה האחרון אליו נתייחס בקטגוריה זו הוא "ארקדיה" של טום סטופרד. מחזה מקסים זה תורגם לעברית והוצג כאן בכמה בתי-ספר לדרמה, וזכה להצלחה. נושא המחזה אינו מדע אלא אוסף של אנשים שהמשותף ביניהם הוא החיפוש הנלהב אחרי ידע. הסיפור מתרחש בשתי תקופות זמן בו זמנית, באותו בית, כאשר בתחילת המחזה מתרחשות סצינות לסירוגין במאה ה-19 וה-20, ולקראת סופו הזמנים מתערבבים ואנו רואים את שני הזמנים ביחד. ב-1809 אנו פוגשים נערה בת 13 בשם תומסינה ביחד עם המורה הפרטי שלה. במאה ה-20 מגיע לבית חוקר עיתונאי בשם ברנרד אשר סבור כי המשורר ביירון התגורר שם במאה הקודמת. כעת דיירי הבית כוללים חוקרת ספרות בשם האנה וכן ולנטין המתמטיקאי.

הדמויות במחזה מאוהבות בידע וספוגות להט לברר ולגלות עובדות ואמת. תומסינה פורצת בבכי כשהיא קוראת על הריסת הספרייה באלכסנדריה לפני מאות שנים. היא עמלה לגלות נוסחה שתתאר את הכל, ועוקבת בלהט אחרי הרעיון של חד כווניות התהליכים ו"החץ של הזמן". ברנרד, החוקר המודרני, מתוחכם הרבה יותר מהנערה בת ה-13, אך מתרגש עד כלות הנשימה כשמתגלה משהו חדש בתחום ההתעניינות שלו. זהו הישגו האמיתי של המחזה. הוא מצליח להעביר לקהל את הסיבה שאנשים עוסקים במדע. אנשים עוזבים את התיאטרון כאשר הם הבינו מה זה להתרגש מעצם התהליך של לנסות לגלות דברים חדשים.

סטופרד מצליח להעביר אינפורמציה מדעית לקהל באמצעות אותה טכניקה שפגשנו קודם, כאשר דמות מסבירה משהו לדמות אחרת. כך אנו לומדים קצת על אנטרופיה, תרמודינמיקה, המשפט של פרמה, וכאוס. רעיונות ומושגים עפים כאן באוויר כמו בועות שמפניה. למרבה הצער, לא כל ההסברים נכונים ומדויקים. ברור שסטופרד לא טרח להראות את המחזה לפיזיקאי לפני שהוא עלה לבמה. אך כללית הרעיונות נכונים על פי רוב, ויופיו ויתרונו של המחזה הוא בעצם העברת ההתרגשות מרעיונות כאלה.

יש ניסיון מסוים לשקף את הנושא המדעי במבנה של המחזה, כאשר נוצר ערבוב של ההתרחשויות בזמנים השונים. ייתכן שההשראה לכך באה מהרעיונות של כאוס וחץ הזמן, אשר נידונים בין הדמויות. אך כנראה שהמחזאי לא פיתח לעצמו הבנה מעמיקה דיה של אותם רעיונות, ולכן הוא לא ידע לנצל אותם בבניית צורה דרמתית חדשה, כפי שאולי רצה. ההקבלה בין הצורה לבין הרעיונות אינו ברורה לקהל אך נשארת עמומה וסוגסטיבית ברקע. לכן התייחסתי למחזה בתוך הקטגוריה השנייה, למרות שיש מקום לנתח גם את המאפיין הצורני. לאור הקטגוריה השניה, כמחזה העוסק במדענים כבני אדם, מחזה זה משיג תוצאות שהאחרים אינם מצליחים: הוא מקרב את המדע לקהל לא על ידי הקסם האישי של הדמויות, אלא על ידי העברת משהו מהקסם וההתרגשות של עצם החיפוש המדעי .

מדע בתוך מארג המחזה

"קופנהגן" הוא המחזה המובהק ביותר בקטגוריה הזאת. הצגה זו זכתה בהצלחה פנומנלית. המחזה הוצג בכל העולם ועורר עניין גם בנושא של בוהר והייזנברג ועבודתו על הפצצה, וגם בתחום של מחזות מדע. אלפי מאמרים נכתבו עליו. התקיימו סימפוזיונים בקופנהגן, ניו יורק, וואשינגטון ובאוניברסיטאות רבות. בחודש מרץ 2000 התקיים כנס בניו יורק אשר בו הופיעו דמויות אגדיות כגון הנס בתה וג'ון ווילר, שניהם העידו מניסיונם האישי על האנשים ומאורעות שבמחזה. העניין שעורר המחזה גרם למשפחת בוהר לשחרר מסמכים אשר האירו באור חדש את השאלות שהועלו במחזה.

הרבה מחזות מדע נכתבו קודם לכן, אך "קופנהגן" מתרומם מעל לכולם בהיקף ובעומק של הטיפול שלו במדע. בנוסף לכך, הצורה הדרמתית שלו יוצאת דופן. למרות שהמחזאי לא כותב על זה באחרית-דבר (ב- postscripts ) הנרחבות שלו למחזה, נראה שהוא ניסה לשקף את המציאות הקוואנטית באמצעים תיאטרוניים. התפתחות האירועים במחזה אינה נצמדת למבנה הקלאסי של התחלה, אמצע וסוף. על הבמה נמצאים כל עת שלש דמויות: בוהר, אשתו מרגרתה, והייזנברג. הם מדברים עם עצמם, אחד עם השני, בהווה ובעבר, כאשר הזמן והרגעים מתערבבים, רגע הווה ורגע עבר, רגע בתוך הבית ובמשפט הבא ברכבת באירופה, בערבוב פיוטי ורצוף של מצבים נזילים.

הקבלה ברורה נעשית בין עיקרון אי הודאות לבין אי הוודאות כלפי אותה פגישה בין בוהר והייזנברג. הייזנברג אומר במחזה במפורש שעכשיו, כאשר הוא אינו בחיים, העולם זוכר לו רק שני דברים: עקרון אי הודאות, ואותו ביקור מסתורי אצל בוהר בשנת 1941. הקבלה מעניינת יותר היא בין מחשבות לבין העולם הקוואנטי, המחזאי מתייחס לזה מפורשות באחרית-הדבר למחזה. מחשבות וכוונות הם נזילים וקשים לתפישה, והמקבילה בין אי הודאות של המחשבות ושל החלקיקים היא שהקושי אינו מעשי בלבד אלא מגבלה שיטתית שאינה ניתנת לעקיפה גם בתיאוריה. אדם אינו יכול לראות את עצמו, עבר והווה מתערבבים בתוך הראש שלך.

כמו כן, אי הודאות משתקפת בהתרחשות של הדרמה והגבולות מיטשטשים, גבולות בין העבר והווה וכן גבולות נוספים: בוהר רואה בהייזנברג מדען צעיר ואהוב, אך רואה בו גם את בנו אשר נהרג. מתערבבים גם גבולות של אשמה, אשמתו של הייזנברג לגבי הפצצה ורגשי האשמה של בוהר לגבי מות בנו.

לאורך כל המחזה הדמויות מותחות אנלוגיות בין המדע לחיים. בוהר והייזנברג מתארים את חייהם כאלקטרונים הנעים סביב גרעין האטום. אשתו של בוהר מתארת את הייזנברג כמי שתמיד נמצא ביותר מעמדה אחת ברגע נתון, בדיוק כמו החלקיקים שלו. אנו חשים לאורך כל ההצגה את המדע כסביבה חיה ונושמת שבתוכה חיות הדמויות, ובמונחים שלו הם חושבים. המחזה רצוף שמות של מדענים, ידועים יותר או פחות, מאיינשטיין ועד גמוב ווייזקר (Gamow, Weiszacker) , וברעיונות שהלהיבו את עולם המדע באותה תקופה: הדואליות של גל וחלקיק, החתול של שרדינגר, וכדומה. כל זה מחייה את המדע על הבמה. חייהם ואופיים של הדמויות מוארים לאור המדע והוא משמש אמצעי ומשל לחיים. אנו מקבלים תחושה חזקה של אי הוודאות של החיים, של חיינו כתערובת של עבר והווה, של מחשבותינו, שהן בעת ובעונה אחת בהרבה מקומות. זוהי גדולתו של המחזה: החוויה האנושית, אותה אי ודאות וחלופיות המוכרות לכל אחד מאתנו, מקבלים ביטוי על הבמה, והרעיון המדעי משמש מטפורה והמחשה, הן בסיפור המחזה והן במבנה שלו.

המחזאי עשה הרבה עבודת הכנה לפני כתיבת המחזה, ומאז הוא אף מעביר הרצאות בפיזיקת הקוואנטים לקהל הרחב. בעקבות תגובות ממדענים הוא אף שכתב את המחזה על מנת להגיע לדיוק מרבי בהצגת העובדות והבעיות. הוא מצליח להעביר אותם לקהל, אשר ללא ספק רוכש הבנה של רעיונות אי הודאות וקומפלמנטריות, כמו גם לומד להכיר את העולם המרתק של הפיזיקה במחצית הראשונה של המאה ה-20. לא לכל אחד בקהל מספיק סבלנות לזה. דיברתי עם צופים אשר השתעממו מרצף המושגים והשמות המדעיים ונהנו רק מרגעי הרגש והדרמה. אך המחזה אמנם מרגש, והצלחתו המרשימה מעידה שעל פי רוב הוא הצליח במטרותיו.

סיכום

הזכרתי שלשה אספקטים לגישור על הפער בין מדע לעולם התיאטרון. הראשון הוא העברת מידע. השיטה השכיחה היא כאשר דמות מסבירה משהו לדמות אחרת, ולעיתים מדגימה גם באופן פיזי לצורך המחשה. נראה לי שלשיטה זאת אפקט מוגבל בלבד, משום שזהו בעיקר דיבור, והחומר האפקטיבי של התיאטרון הוא רגש. אנשים אינם מושפעים לעומק מדיבורים בתיאטרון (ואולי גם לא מחוץ לתיאטרון) אלא מחוויה אמפתית רגשית. כמו כן, השיטה מוגבלות משום שיש בהכרח גבול להיקף ולעומק של רעיונות שניתן להעביר בנאום בהצגה.

מחזות מהקטגוריה השלישית ישיגו מטרה זו על ידי הענקת תחושה אינטואיטיבית לקהל הצופים לגבי הרעיונות הנידונים וקירובם לחוויה האנושית היומיומית, כפי שמייקל פריין מנסה לעשות בקופנהגן. באופן אידיאלי זה יכול היה להיטיב גם עם מדענים, מכיוון שהמדע כיום הגיע לתחומים קשים להבנה אינטואיטיבית גם על ידם. אילו המחזאי יכול היה לקבל הבנה אמיתית של תחומים אלה, ייתכן והיה ביכולתו לנצל את הכשרון המיוחד שלו לתרגום רעיונות כאלה לחויות איטואיטיביות. לרוע המזל, אני מניחה שלא סביר שמחזאים יוכלו לרכוש הבנה מפותחת מספיק של תחומים אלה כדי לעשות זאת.

דרך נוספת לגשר על הפער היא לגרום לקהל להכיר ולחבב את המדען. האפקטיביות כאן תלויה באיכותם של המחזה והשחקנים, אך ראינו שב"ארקדיה" המחזאי מצליח להעביר את מהות ההתרגשות המלווה עבודה מדעית. ייתכן שפחות חשוב ללמוד מושגים מדעיים בתיאטרון וחשוב יותר לגרום לקהל להבין למה מדע יכול להיות מרגש ומדוע המדענים עוסקים בו.

לגבי תרומת המדע לתיאטרון - חלק מהמחזות שנידונו כאן הם יצירות תיאטרון מופלאות, אך לא בהכרח בגלל הנושא. גדולתו של "חיי גלילאו" טמונה ביופי ובעומק של הדמויות ושל הטקסט. הסאטירה החריפה של "הפיזיקאים" היא מגרה ומשעשעת אך אינה מהווה כל פיתוח חדש של תיאטרון כצורת ביטוי אמנותי. הרעיון המדעי מוביל לעיתים לניסויים בצורת הדרמה עצמה, כמתואר כאן ב"קופנהגן", אשר מרוויחה מזה ומהווה הצגה מרשימה ומלאת פוטנציאל להתפתחות נוספת של צורת כתיבת מחזות לתיאטרון. האם נראה שימוש נוסף ברעיונות מדעיים כדי לפתח את הדרמה? על המחזאי להבין ולהפנים את הרעיון המדעי על מנת לנצל אותו לצורך עבודתו. פריין הקדיש הרבה מאד זמן ומאמץ להבנת המכניקה של הקוואנטים, ונעזר בכך ברקע האינטלקטואלי שלו. אין הרבה מחזאים אשר מוכנים או מסוגלים למאמץ דומה. מחזאים בדרך כלל משקפים את הקהל שלהם. הם חיים בעולם עבורו הם כותבים, ורק כשרון יוצא דופן ייצא מחוצה לו ויחקור טריטוריה לא נודעת וקשה כזאת. הצלחתו המרשימה של "קופנהגן" גרמה למאמצים ניכרים בכיוון הזה ומאז נכתבו עשרות מחזות מדע, אבל עדיין לא קיבלנו מחזה ברמה דומה לו.

לסיכום, מחזות מכל שלשת הסוגים יצליחו באופן מוגבל לקרב את הקהל למדע ולהעביר רעיונות מדעיים. הצלחה משמעותית יותר של מחזאות המדע בעתיד תדרוש ניתוח מעמיק יותר של הרעיון המדעי לפני המחזתו - מהי משמעות הרעיון המדעי באינטואיציה ובמונחים של החוויה האנושית ותמונת העולם שלנו. נדיר למצוא מחזאי המסוגל או מעוניין לעסוק בזה אבל אולי עכשיו כאשר הפער קצת קטן, זה עשוי להשתנות.

הערת המחברת: ניתן למצוא רשימה מורחבת של מחזות מדע עכשוויים באתר
http://www.curtainup.com/scienceplays.htm